ירושלמי- למה שומרים מצוות בחוץ לארץ

"זֹ?את הַמִּצְוָ?ה הַֽחֻקִּים? וְהַמִּשְׁפָּטִ?ים אֲשֶׁ?ר צִוָּ?ה ה' א-לֹהֵיכֶ?ם לְלַמֵּ?ד אֶתְכֶ?ם לַעֲשׂ?וֹת בָּאָ?רֶץ"

וכי החיוב במצוות הוא רק בארץ? לכאורה כך עולה מהפסוק הזה. ולכן בשני התלמודים נדרשו ללמד מנין שחייבים במצוות גם בחוצה לארץ.

הדברים שנכתוב להלן מקורם בדברי הגר"א (שנות אליהו שביעית ו א).

בבבלי לומדים מאיסור עבודה זרה, שהוא חובת הגוף, וחייבים בו גם בחו"ל - "כ?ּ?ל־הַיָּמִ?ים אֲשֶׁר־אַתֶּ?ם חַיִּ?ים עַל־הָאֲדָמָֽה" – כך כל מצוה שהיא חובת הגוף, ולא חובת הקרקע, חייבים בה בכל מקום.

אבל התלמוד הירושלמי אינו לומד כך. לפי התלמוד הירושלמי אי אפשר ללמוד מאיסור עבודה זרה על כל המצוות, שהן נוהגות גם בחו"ל, כיון שגם באיסור ע"ז יש דברים שאינם נוהגים אלא בארץ, כמו "אַבֵּ?ד תְּ?אַבְּד?וּן אֶֽת־כ?ּל־הַמְּקֹמ?וֹת אֲשֶׁ?ר עָֽבְדוּ־שָׁ?ם הַגּוֹיִ?ם אֲשֶׁ?ר אַתֶּ?ם יֹרְשִׁ?ים אֹתָ?ם". החיוב לאבד ע"ז הוא ייחודי לא"י, ואינו נוהג בחו"ל.

לכן בתלמוד הירושלמי לומדים ממקום אחר – מתפילין ותלמוד תורה. שנאמר בהם שגם כאשר נמצאים בגלות חייבים בהם: "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה... וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם". ממצוות אלו למדו על כל המצוות שהן חובת הגוף, ולא חובת הקרקע, שחייבים בהן גם בחו"ל.

עד כאן דברי הגר"א. הגר"א מלמד אותנו שאיסור עבודה זרה בארץ ישראל הוא גדול בעוצמתו מאיסור זה בחו"ל.

בתלמוד הירושלמי מבינים, שכשם שעבודת השם שבא"י היא מעולה יותר מזו שבחו"ל, כך "לעומת זה" עבודה זרה שבא"י היא גדולה ברעתה מזו שבחו"ל.

שנזכה לעבוד את השם "בְּשִׂמְחָ?ה וּבְט?וּב לֵבָ?ב מֵרֹ?ב כֹּֽל".